גישה
אקזיסטנציאליסטית

 

פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית היא גישה אשר  מתמקדת במפגש האנושי  הבלתי נמנע עם סוגיות קיומיות.

שורשיה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מצויים בפילוסופיה, בכתביהם של הוגים כגון קירקגור, היידגר, בובר, סארטר, קאמי ואחרים.

את המעבר מן ההגות אל השדה הטיפולי עשתה הגישה בעזרת עבודתם של מספר פסיכיאטרים ובהם הפסיכיאטרים השוייצרים לודוויג בינסוונגר ומדרד בוס,  כמו גם הפסיכיאטר הסקוטי רונאלד לאינג.

היסטורית, צמיחתה הגדולה של הגישה האקזיסטנציאליסטית התעצמה לאחר מלחמת העולם השנייה, שכן גישה זו הציעה לחדול מלקטלג ולתייג אנשים, ובמקום זה לראות את האדם באשר הוא, ללא קשר למוצאו, אמונתו או העדפותיו. על פי גישה זו כלל בני האדם מתמודדים, איש איש בדרכו, עם אתגרי הקיום האנושי וחווים את עליות ומורדות החיים.

לשיטתה של הגישה האקזיסטנציאליסטית עלינו לאפשר לכל אדם להביא לידי ביטוי את הייחודיות של עצמו ולהשיב לפרט את יכולתו להתמודד עם הקיום, הגם שהקיום האנושי אינו פשוט לעיתים מזומנות.

בגישה זו בולטות גם דמויותיהם של ויקטור פרנקל אשר הרבה לדבר על סוגיית המשמעות ושל ארווין יאלום אשר דיבר בזכות השימוש בכאן ועכשיון במפגש הטיפולי.

הגישה האקזיסטנציאליסטית טוענת כי על אף שיש קווים משותפים רבים בין בני האדם, לכל אדם יש מציאות אישית משלו כפי שהיא נחווית על ידו, וכל אדם רואה את הדברים באופן שונה, ואפילו במעט, מהאחרים.  החברה אינה יכולה ואינה צריכה לכפות את עצמה על הפרט. כפייה מכל סוג פוגעת ביכולתו של האדם הבודד למצוא את האמת הפנימית הייחודית לו.

הגישה האקזיסטנציאליסטית רואה  את האדם כייצור חופשי, ולא ככזה הנשלט על ידי דחפים בלבד או על ידי הסובבים אותו. הגישה טוענת כי יש לנו תמיד אוסף של אפשרויות ומשימתנו העיקרית היא להישאר פתוחים לאפשרויות המצויות בעולם ולזכור כי בידינו חופש בחירה.

עוד מדגישה הגישה כי חופש הבחירה קיים, אך אינו מוחלט מן המובן הזה כי אנו מוגבלים על ידי "קרקע הקיום" ועל ידי הנתונים האונטולוגיים. בתוך מגבלות אלה על האדם לנסות לשוב ולמצוא את מרחב החופש ולאחוז במושכות חייו.

מרטין היידגר (1976-1889) נחשב לאחת מן הדמויות הבולטות בגישה האקזיסטנציאליסטית. הוא טוען כי כל אדם הוא למעשה זה אשר בורא את עולמו.  האדם נעזר אומנם בדברים הקיימים ממילא בעולם ואינו בורא אותם בהכרח מראשיתם, אולם הוא בוראם במובן הזה שהוא יכול להחליט איזה שימוש לעשות בכל דבר נתון. 

במילים אחרות,  טוען היידגר , כי בני האדם "מושלכים" אל העולם הזה לא מתוך בחירה ומבלי שנשאלו. בעולם זה קיימים מספר רב של נתונים אונטולוגיים והם אינם קלים לבני האדם, אך בידינו החירות כיצד להגיב לסוגיות ואתגרים קיומיים אלה.

באופן מסורתי מציינת הגישה האקזיסטנציאליסטית מספר נתונים אונטולוגיים המטלטלים במיוחד את בני האדם, ובהם גישה זו מתמקדת:

סופיות החיים, בידוד ובדידות, חופש בחירה ואחריות, היעדר משמעות. המפגש עם נתונים אלה, כך על פי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, מעורר בנו בני האדם חרדה קיומית.

חרדה קיומית זו, אמנם אינה נוחה, אך היא אינה מעידה על חולי אלא דווקא מלמדת על רמת המודעות של האדם.

גישה זו ידועה בכך שהיא מלווה אנשים המתמודדים עם שאלות קיומיות, נתקלים בקושי שבבחירה, בכאב שבבדידות, בריק שבחוסר המשמעות, במפגש עם אובדן וברצון לחיות חיים מלאים יותר ואותנטיים יותר. היא מאמינה בקשר הטיפולי כמרכיב מכריע בטיפול ונעזרת בחוויה של ה"כאן ועכשיו" ככח מרפא.

ניתן לקרוא בהרחבה על הגישה האקזיסטנציאליסטית באתר של גדעון מנדה. ליחצו כאן כדי לקרוא עוד על הגישה.  (כתב: גדעון מנדה)

גישה
פסיכואנליטית

 

הגישה הפסיכואנליטית היא גישה אשר אביה הוא זיגמונד פרויד. פרויד, יחד עם ידידו ועמיתו יוסף ברוייר האמין כי מקורן של מחלות כמו היסטריה, אשר להן ביטוי פיזי, יכול להיות פסיכולוגי ולא רק אורגני. הוא טען כי בעזרת תהליך של העלאת אינפורמציה מהלא מודע אל המודע ניתן "להשתחרר" גם מן הביטוי הפיזי של התופעה. תהליך זה מכונה "קתרזיס".

למסקנה זו הגיע פרויד בעזרת למידתו את המקרה המפורסם של "אנה או", הלא היא ברתה פפנהיים, אשר סבלה מסימפטומים של היסטריה. סימפטומים אלה באו לידי ביטוי בשיתוק זמני של גפיה, קושי בבליעה, קושי בראייה ודיבור מבולבל.באופן מעניין שם לב עמיתו של פרויד, ברוייר, כי לאחר שנכנסת אנה-או למצב של היפנוזה והוא משוחח עימה על ילדותה, אותם סימפטומים נעלמים כשהיא יוצאת מן ההיפנוזה.

מתוך הבנה זו ומתוך נסיונו הטיפולי הציג פרויד במהלך עבודתו מספר מודלים אשר הפכות לבסיס התפיסה הפסיכואנליטית.

 

המודל הראשון שהציג היה המודל הטופוגרפי בו טען פרויד כי המודעות של כל אדם שוכנת בשלוש שכבות וכוללת את המודע, הסמוך למודע והלא מודע.

אל "הלא מודע", טען פרויד, אנו משליכים את כל אותן מחשבות אסורות או חוויות מעוררות חרדה.כך אין אנו נמצאים עימן במגע. בכדי לסייע לאדם יבקש הפסיכואנליטיקאי לברר מה הן אותן חוויות ומחשבות אשר הודחקו אל הלא מודע.

 

במודל המבני (סטרקטורלי) הוסיף פרויד כי האישיות של כל אדם מורכבת משלושה חלקים: האיד, האגו והסופר אגו.

האיד הוא הכינוי אותו נתן לחלק הייצרי שבאישיות, האגו הוא הכינוי לחלק המציאותי והחושב שלנו, ואילו הסופר אגו הוא החלק המציין את קולם של הערכים והמצפון. תרומתו של מודל זה היא, בין השאר, בהבנה כי באישיותנו חלקים שונים אשר מביאים לא פעם למתחים  פנימיים ומובילים גם לתחושה של חרדה. לפיכך חרדה, על פי גישתו של פרויד, היא למעשה תולדה של מאבקים פנימיים בין חלקי האישיות (האיד, האגו והסופר אגו).

במפגש הטיפולי מבקשים "לשמוע" את קולם של חלקי האישיות וללמוד מה הם התכנים והקונפליקטים אשר מביא כל אחד מהם.

גישה זו מאמינה לפיכך כי תהליכים לא מודעים מנווטים אותנו וכי בכדי לסייע לאדם יש להבין תהליכים לא מודעים אלה ולהשתחרר מן התכנים המודחקים. זוהי מלאכה מורכבת ועדינה.

עוד ידועה גישה זו בהתייחסותה אל מנגנוני ההגנה הפועלים בשירות האגו ומטרתם להפחית חרדה. באופן הגיוני, אומרת הגישה הפסיכואנליטית, בני אדם אינם יכולים לשאת חרדה לאורך זמן ולפיכך פיתחה הנפש מנגנוני הגנה. בין מנגנוני ההגנה ניתן למצוא מנגנונים כגון הדחקה, היפוך, בידוד, רציונליזציה, ביטול, התקה ועידון.

 

באופן מסורתי חדר הטיפולים האנליטי הקלאסי כולל ספה עבור המטופלים וכסא עבור המטפל המצוי בזוית שמאפשרת הימנעות מקשר עין. באופן כזה, מאמינה הגישה, ניתן יהיה להעלות אסוציאציות חופשיות ללא הפרעה ובחופשיות.

 בין הכלים בהן יעזר הפסיכואנליטיקאי בעבודתו ניתן למצוא אסוציאציות חופשיות וחלומות.

ספר מעניין המציג השוואה בין גישה פסיכואנליטית לבין גישה אקזיסטנציאליסטית הוא ספרו של הנס כהן

Existential Thought and Therapeutic Practice. בספר זה מציג כהן בין השאר מבט השוואתי מעניין על שתי תפיסות עולם טיפוליות ומלמד כיצד כל אחת מן הגישות מציגה נקודת מוצא מעט שונה על העשייה הטיפולית והפסיכותרפיה. (כתב: גדעון מנדה)

 

 

גישה
פסיכודינמית

 

הגישה הפסיכודינמית היא גישה אשר כוללת את ממשיכי הדרך של פרויד. כמו פרויד רואה גישה זו בתקופת הינקות ובתקופת הילדות כבתקופות מכריעות בעיצוב האישיות שלנו. גישה זו מאמינה גם בקיומם של תהליכים לא מודעים המצויים בתוכנו ומנווטים את התנהלותנו. 

הזרם הפסיכודינמי כולל שפע רב של תיאורטיקנים ובהם דמויות כמו מלני קליין, דונלד וויניקוט, היינץ קוהוט ואחרים. 

ניתן לחלק את הזרם הפסיכודינמי למספר קבוצות מישנה ובהן: תיאוריות של יחסי אובייקט - קבוצה זו כוללת את אותם התיאורטיקנים אשר ראו בחווית הקשר שבין התינוק לביו אמו או לבין דמות המטפל העיקרית כחוויה מעצבת אישיות. כאשר תינק או תינוקת נולדים הם מגיעים אל העולם תלותיים וחסרי אונים. הישרדותם תלויה באופן בו יבחרו אחרים (בוגרים) אשר בסביבתם לנהוג. לפיכך חווייתיו הראשונות של התינוק בעולם מלוות באופן בלתי נמנע במתח. חוויית הקשר עם מטפליו של התינוק תקבע במידה רבה את קווי האישיות שיפתח התינוק, שכן הוא למד מתוך חוויית הקשר מהי הדרך הנכונה והאפשרית ביותר עבורו להתקיים. אין זה מפתיע לפיכך כי בטיפול בגישה זו ישאלו המטפל או המטפלת את מטופליהם לחוויותיהם המוקדמות, ככל שאלה זוכרים אותן, יתעניינו בחויית הקשר עם אמא או עם אבא ויבקשו ללמוד על סביבתם המשפחתית;

הקבוצה השניה כוללת תיאוריות של  התפתחות "האני" . היא כוללות את אותם תיאורטיקנים שבחרו להתמקד במיוחד בחק זה של ההתפתחות. הם רואים בראשית הדרך ככזו המאפשרת, יותר או פחות, את צמיחתו של "אני" בעל ערך. מעניין לראות כי בתוך זרם זה יש תיאורטיקנים כמו אריק אריקסון, אשר למרות הישענותם על מודלים פרוידאינים, יאמרו כי התפתחות האני היא מסע אשר אינו מסתכם בתקופת הילדות. לדידו של אריקסון התפתחות האני היא מסע מינקות עד זיקנה. במודל הפסיכו-חברתי שלו תיאר אריקסון את מסע התפתחות האדם כבעל שמונה שלבים. בכל אחד משלבי ההתפתחות, כך הוא טוען, מצוי בפנינו אתגר המאפשר לנו לרכוש איכות כלשהי להמשך הדרך. תחילה, באופן טבעי, אנו תלויים במיוחד בסביבה, אך ככל שאנו מתבגרים אנו תלויים במידה רבה בבחירותינו. אם צלחנו את הדרך נוכל להגיע אל השלב השמיני, והאחרון לפי אריקסון, כאשר אנו חווים שלמות, או בלשונו של אריקסון נחווה את "אחדות האני". נראה כי בכך מרמז אריקסון על כי מוטב להקדים ולהתבונן בדרך חיינו, בטרם יהיה מאוחר.

הקבוצה השלישית כוללת תיאורטיקנים אשר הוסיפו מבט גם אל המרכיב החברתי-תרבותי. תיאורטיקנים הנכללים בקבוצה זו מבקשים להזכיר כי להקשר החברתי, תרבותי ואפילו ההיסטורי, משקל נוסף בהתפתחות אישיותנו וחשוב להתבונן גם על ההקשר הזה בבואנו להבין אישיותו של אדם.

ניתן לומר לפיכך שהזרם הפסיכודינמי ביקש להוסיף ולפתח את הגישה הפסיכואנליטית ולהציע נקודות מבט נוספות, חלקן מתוך ביקורת על פרויד וחלקן מתוך הרחבה.

במפגש הטיפולי הפסיכודינמי תהיה בדרך כלל התבוננות על תקופת הילדות של הפונה מתוך אמונה כי שם מצוי המפתח גם להבנת ההווה.  

הגישה הפסיכודינמית הוותה בסיס להתפתחות תיאוריות רבות והיא כוללת לפיכך מגוון עשיר של תיאוריות ותיאורטיקנים. מאחר ובאופן טבעי רבים מהם מפנים מבט אל שלבי ההתפתחות וניתן לראותם גם כחלק מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית.

כאמור, בין הדמויות הבולטות בתחום זה: מלני קליין, היינץ קוהוט, דונלד וויניקוט, מרגרט מאהלר, קארן הורני, הארי סאליבן ואחרים. לזרם זה נוכחות רבה בקרב השדה הטיפולי. (כתב: גדעון מנדה)