גישה
אקזיסטנציאליסטית

 

פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית היא גישה אשר  מתמקדת במפגש האנושי  הבלתי נמנע עם סוגיות קיומיות.

שורשיה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית מצויים בפילוסופיה, בכתביהם של הוגים כגון קירקגור, היידגר, בובר, סארטר, קאמי ואחרים.

את המעבר מן ההגות אל השדה הטיפולי עשתה הגישה בעזרת עבודתם של מספר פסיכיאטרים ובהם הפסיכיאטרים השוייצרים לודוויג בינסוונגר ומדרד בוס,  כמו גם הפסיכיאטר הסקוטי רונאלד לאינג.

היסטורית, צמיחתה הגדולה של הגישה האקזיסטנציאליסטית התעצמה לאחר מלחמת העולם השנייה, שכן גישה זו הציעה לחדול מלקטלג ולתייג אנשים, ובמקום זה לראות את האדם באשר הוא, ללא קשר למוצאו, אמונתו או העדפותיו. על פי גישה זו כלל בני האדם מתמודדים, איש איש בדרכו, עם אתגרי הקיום האנושי וחווים את עליות ומורדות החיים.

לשיטתה של הגישה האקזיסטנציאליסטית עלינו לאפשר לכל אדם להביא לידי ביטוי את הייחודיות של עצמו ולהשיב לפרט את יכולתו להתמודד עם הקיום, הגם שהקיום האנושי אינו פשוט לעיתים מזומנות.

בגישה זו בולטות גם דמויותיהם של ויקטור פרנקל אשר הרבה לדבר על סוגיית המשמעות ושל ארווין יאלום אשר דיבר בזכות השימוש בכאן ועכשיון במפגש הטיפולי.

הגישה האקזיסטנציאליסטית טוענת כי על אף שיש קווים משותפים רבים בין בני האדם, לכל אדם יש מציאות אישית משלו כפי שהיא נחווית על ידו, וכל אדם רואה את הדברים באופן שונה, ואפילו במעט, מהאחרים.  החברה אינה יכולה ואינה צריכה לכפות את עצמה על הפרט. כפייה מכל סוג פוגעת ביכולתו של האדם הבודד למצוא את האמת הפנימית הייחודית לו.

הגישה האקזיסטנציאליסטית רואה  את האדם כייצור חופשי, ולא ככזה הנשלט על ידי דחפים בלבד או על ידי הסובבים אותו. הגישה טוענת כי יש לנו תמיד אוסף של אפשרויות ומשימתנו העיקרית היא להישאר פתוחים לאפשרויות המצויות בעולם ולזכור כי בידינו חופש בחירה.

עוד מדגישה הגישה כי חופש הבחירה קיים, אך אינו מוחלט מן המובן הזה כי אנו מוגבלים על ידי "קרקע הקיום" ועל ידי הנתונים האונטולוגיים. בתוך מגבלות אלה על האדם לנסות לשוב ולמצוא את מרחב החופש ולאחוז במושכות חייו.

מרטין היידגר (1976-1889) נחשב לאחת מן הדמויות הבולטות בגישה האקזיסטנציאליסטית. הוא טוען כי כל אדם הוא למעשה זה אשר בורא את עולמו.  האדם נעזר אומנם בדברים הקיימים ממילא בעולם ואינו בורא אותם בהכרח מראשיתם, אולם הוא בוראם במובן הזה שהוא יכול להחליט איזה שימוש לעשות בכל דבר נתון. 

במילים אחרות,  טוען היידגר , כי בני האדם "מושלכים" אל העולם הזה לא מתוך בחירה ומבלי שנשאלו. בעולם זה קיימים מספר רב של נתונים אונטולוגיים והם אינם קלים לבני האדם, אך בידינו החירות כיצד להגיב לסוגיות ואתגרים קיומיים אלה.

באופן מסורתי מציינת הגישה האקזיסטנציאליסטית מספר נתונים אונטולוגיים המטלטלים במיוחד את בני האדם, ובהם גישה זו מתמקדת:

סופיות החיים, בידוד ובדידות, חופש בחירה ואחריות, היעדר משמעות. המפגש עם נתונים אלה, כך על פי הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית, מעורר בנו בני האדם חרדה קיומית.

חרדה קיומית זו, אמנם אינה נוחה, אך היא אינה מעידה על חולי אלא דווקא מלמדת על רמת המודעות של האדם.

גישה זו ידועה בכך שהיא מלווה אנשים המתמודדים עם שאלות קיומיות, נתקלים בקושי שבבחירה, בכאב שבבדידות, בריק שבחוסר המשמעות, במפגש עם אובדן וברצון לחיות חיים מלאים יותר ואותנטיים יותר. היא מאמינה בקשר הטיפולי כמרכיב מכריע בטיפול ונעזרת בחוויה של ה"כאן ועכשיו" ככח מרפא.

ניתן לקרוא בהרחבה על הגישה האקזיסטנציאליסטית באתר של גדעון מנדה. ליחצו כאן כדי לקרוא עוד על הגישה.  (כתב: גדעון מנדה)

גישה
פסיכואנליטית

 

הגישה הפסיכואנליטית היא גישה אשר אביה הוא זיגמונד פרויד. פרויד, יחד עם ידידו ועמיתו יוסף ברוייר האמין כי מקורן של מחלות כמו היסטריה, אשר להן ביטוי פיזי, יכול להיות פסיכולוגי ולא רק אורגני. הוא טען כי בעזרת תהליך של העלאת אינפורמציה מהלא מודע אל המודע ניתן "להשתחרר" גם מן הביטוי הפיזי של התופעה. תהליך זה מכונה "קתרזיס".

למסקנה זו הגיע פרויד בעזרת למידתו את המקרה המפורסם של "אנה או", הלא היא ברתה פפנהיים, אשר סבלה מסימפטומים של היסטריה. סימפטומים אלה באו לידי ביטוי בשיתוק זמני של גפיה, קושי בבליעה, קושי בראייה ודיבור מבולבל.באופן מעניין שם לב עמיתו של פרויד, ברוייר, כי לאחר שנכנסת אנה-או למצב של היפנוזה והוא משוחח עימה על ילדותה, אותם סימפטומים נעלמים כשהיא יוצאת מן ההיפנוזה.

מתוך הבנה זו ומתוך נסיונו הטיפולי הציג פרויד במהלך עבודתו מספר מודלים אשר הפכות לבסיס התפיסה הפסיכואנליטית.

 

המודל הראשון שהציג היה המודל הטופוגרפי בו טען פרויד כי המודעות של כל אדם שוכנת בשלוש שכבות וכוללת את המודע, הסמוך למודע והלא מודע.

אל "הלא מודע", טען פרויד, אנו משליכים את כל אותן מחשבות אסורות או חוויות מעוררות חרדה.כך אין אנו נמצאים עימן במגע. בכדי לסייע לאדם יבקש הפסיכואנליטיקאי לברר מה הן אותן חוויות ומחשבות אשר הודחקו אל הלא מודע.

 

במודל המבני (סטרקטורלי) הוסיף פרויד כי האישיות של כל אדם מורכבת משלושה חלקים: האיד, האגו והסופר אגו.

האיד הוא הכינוי אותו נתן לחלק הייצרי שבאישיות, האגו הוא הכינוי לחלק המציאותי והחושב שלנו, ואילו הסופר אגו הוא החלק המציין את קולם של הערכים והמצפון. תרומתו של מודל זה היא, בין השאר, בהבנה כי באישיותנו חלקים שונים אשר מביאים לא פעם למתחים  פנימיים ומובילים גם לתחושה של חרדה. לפיכך חרדה, על פי גישתו של פרויד, היא למעשה תולדה של מאבקים פנימיים בין חלקי האישיות (האיד, האגו והסופר אגו).

במפגש הטיפולי מבקשים "לשמוע" את קולם של חלקי האישיות וללמוד מה הם התכנים והקונפליקטים אשר מביא כל אחד מהם.

גישה זו מאמינה לפיכך כי תהליכים לא מודעים מנווטים אותנו וכי בכדי לסייע לאדם יש להבין תהליכים לא מודעים אלה ולהשתחרר מן התכנים המודחקים. זוהי מלאכה מורכבת ועדינה.

עוד ידועה גישה זו בהתייחסותה אל מנגנוני ההגנה הפועלים בשירות האגו ומטרתם להפחית חרדה. באופן הגיוני, אומרת הגישה הפסיכואנליטית, בני אדם אינם יכולים לשאת חרדה לאורך זמן ולפיכך פיתחה הנפש מנגנוני הגנה. בין מנגנוני ההגנה ניתן למצוא מנגנונים כגון הדחקה, היפוך, בידוד, רציונליזציה, ביטול, התקה ועידון.

 

באופן מסורתי חדר הטיפולים האנליטי הקלאסי כולל ספה עבור המטופלים וכסא עבור המטפל המצוי בזוית שמאפשרת הימנעות מקשר עין. באופן כזה, מאמינה הגישה, ניתן יהיה להעלות אסוציאציות חופשיות ללא הפרעה ובחופשיות.

 בין הכלים בהן יעזר הפסיכואנליטיקאי בעבודתו ניתן למצוא אסוציאציות חופשיות וחלומות.

ספר מעניין המציג השוואה בין גישה פסיכואנליטית לבין גישה אקזיסטנציאליסטית הוא ספרו של הנס כהן

Existential Thought and Therapeutic Practice. בספר זה מציג כהן בין השאר מבט השוואתי מעניין על שתי תפיסות עולם טיפוליות ומלמד כיצד כל אחת מן הגישות מציגה נקודת מוצא מעט שונה על העשייה הטיפולית והפסיכותרפיה. (כתב: גדעון מנדה)

 

 

גישה
פסיכודינמית

 

הגישה הפסיכודינמית היא גישה אשר כוללת את ממשיכי הדרך של פרויד. כמו פרויד רואה גישה זו בתקופת הינקות ובתקופת הילדות כבתקופות מכריעות בעיצוב האישיות שלנו. גישה זו מאמינה גם בקיומם של תהליכים לא מודעים המצויים בתוכנו ומנווטים את התנהלותנו. 

הזרם הפסיכודינמי כולל שפע רב של תיאורטיקנים ובהם דמויות כמו מלני קליין, דונלד וויניקוט, היינץ קוהוט ואחרים. 

ניתן לחלק את הזרם הפסיכודינמי למספר קבוצות מישנה ובהן: תיאוריות של יחסי אובייקט - קבוצה זו כוללת את אותם התיאורטיקנים אשר ראו בחווית הקשר שבין התינוק לביו אמו או לבין דמות המטפל העיקרית כחוויה מעצבת אישיות. כאשר תינק או תינוקת נולדים הם מגיעים אל העולם תלותיים וחסרי אונים. הישרדותם תלויה באופן בו יבחרו אחרים (בוגרים) אשר בסביבתם לנהוג. לפיכך חווייתיו הראשונות של התינוק בעולם מלוות באופן בלתי נמנע במתח. חוויית הקשר עם מטפליו של התינוק תקבע במידה רבה את קווי האישיות שיפתח התינוק, שכן הוא למד מתוך חוויית הקשר מהי הדרך הנכונה והאפשרית ביותר עבורו להתקיים. אין זה מפתיע לפיכך כי בטיפול בגישה זו ישאלו המטפל או המטפלת את מטופליהם לחוויותיהם המוקדמות, ככל שאלה זוכרים אותן, יתעניינו בחויית הקשר עם אמא או עם אבא ויבקשו ללמוד על סביבתם המשפחתית;

הקבוצה השניה כוללת תיאוריות של  התפתחות "האני" . היא כוללות את אותם תיאורטיקנים שבחרו להתמקד במיוחד בחק זה של ההתפתחות. הם רואים בראשית הדרך ככזו המאפשרת, יותר או פחות, את צמיחתו של "אני" בעל ערך. מעניין לראות כי בתוך זרם זה יש תיאורטיקנים כמו אריק אריקסון, אשר למרות הישענותם על מודלים פרוידאינים, יאמרו כי התפתחות האני היא מסע אשר אינו מסתכם בתקופת הילדות. לדידו של אריקסון התפתחות האני היא מסע מינקות עד זיקנה. במודל הפסיכו-חברתי שלו תיאר אריקסון את מסע התפתחות האדם כבעל שמונה שלבים. בכל אחד משלבי ההתפתחות, כך הוא טוען, מצוי בפנינו אתגר המאפשר לנו לרכוש איכות כלשהי להמשך הדרך. תחילה, באופן טבעי, אנו תלויים במיוחד בסביבה, אך ככל שאנו מתבגרים אנו תלויים במידה רבה בבחירותינו. אם צלחנו את הדרך נוכל להגיע אל השלב השמיני, והאחרון לפי אריקסון, כאשר אנו חווים שלמות, או בלשונו של אריקסון נחווה את "אחדות האני". נראה כי בכך מרמז אריקסון על כי מוטב להקדים ולהתבונן בדרך חיינו, בטרם יהיה מאוחר.

הקבוצה השלישית כוללת תיאורטיקנים אשר הוסיפו מבט גם אל המרכיב החברתי-תרבותי. תיאורטיקנים הנכללים בקבוצה זו מבקשים להזכיר כי להקשר החברתי, תרבותי ואפילו ההיסטורי, משקל נוסף בהתפתחות אישיותנו וחשוב להתבונן גם על ההקשר הזה בבואנו להבין אישיותו של אדם.

ניתן לומר לפיכך שהזרם הפסיכודינמי ביקש להוסיף ולפתח את הגישה הפסיכואנליטית ולהציע נקודות מבט נוספות, חלקן מתוך ביקורת על פרויד וחלקן מתוך הרחבה.

במפגש הטיפולי הפסיכודינמי תהיה בדרך כלל התבוננות על תקופת הילדות של הפונה מתוך אמונה כי שם מצוי המפתח גם להבנת ההווה.  

הגישה הפסיכודינמית הוותה בסיס להתפתחות תיאוריות רבות והיא כוללת לפיכך מגוון עשיר של תיאוריות ותיאורטיקנים. מאחר ובאופן טבעי רבים מהם מפנים מבט אל שלבי ההתפתחות וניתן לראותם גם כחלק מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית.

כאמור, בין הדמויות הבולטות בתחום זה: מלני קליין, היינץ קוהוט, דונלד וויניקוט, מרגרט מאהלר, קארן הורני, הארי סאליבן ואחרים. לזרם זה נוכחות רבה בקרב השדה הטיפולי. (כתב: גדעון מנדה)

גישה
הומניסטית

 

פסיכותרפיה הומניסטית היא גישה אשר צמחה בארצות הברית במחצית השניה של המאה ה-20. בין הדמויות הנמנות על מובילי הגישה נמצאים קרל רוג'רס ואברהם מאסלו.

רבים מוצאים קווי דמיון בין גישה הומניסטית לבין גישה אקזיסטנציאליסטית. אחד ההבדלים בין הגישות נובע מן המקום בו התפתחה כל אחת מן השתיים. ההומניסטית התפתחה בארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, וככזו הגישה ההומניסטית שמה במרכז את ההגשמה העצמית. האקזיסטנציאליסטית לעומתה התפתחה באירופה והיא מבקשת לראות גם את מגבלות הקיום לצד עידוד החיים האותנטיים.

הגישה ההומניסטית שמה, כאמור, את ההגשמה העצמית במרכז והיא מאמינה כי הצורך האנושי בהגשמה עצמית הינו דחף ככל דחף אחר של בני האדם. על פי גישה זו הנטייה להגשמה עצמית היא מולדת, ויותר מכך, יש ביכולתו של כל אדם לדעת מתי הוא אכן מתקרב לקראת הגשמה עצמית.

אלא שפעמים רבות, כך על פי רוג'רס, אנשים מעדיפים לוותר על ההגשמה העצמית בתמורה לקבלת הערכה חיובית מן הסביבה. לדידו, זהו מקור לחולי.

גישה זו שמה את האדם הפונה לסיוע במרכז ומבקשת להעניק יחס חיובי בלתי מותנה לשם הגשמה עצמית. 

גישה זו מפורסמת בין השאר גם בזכות פירמידת הצרכים של מאסלו. במודל זה טען מאסלו כי לכל בני האדם חמישה צרכים מולדים. צרכים אלה כוללים את הצרכים הפיזיולוגיים; צרכים של בטחון; צרכים של אהבה; צרכים של הערכה; ולמעלה בראש הסולם צורך להגשמה עצמית. (כתב: גדעון מנדה).
 

גישה
בהביוריסטית

 

גישה הבהביוריסטית (התנהגותית) היא גישה המתמקדת בשינוי התנהגות הבא כתוצאה מניסיון, מלמידה ומהשפעת הסביבה. גישה זו נקראת גם הגישה ההתנהגותית. (התנהגות Behavior ). היא מאמינה כי אנו מגיעים אל העולם כלוח חלק (טאבולה ראסה) ואין אנו אלא אוסף של התנהגויות נלמדות.

גישה זו קראה בראשיתה לחקור את ההתנהגות הגלויה לעין, ולא את זו הנסתרת או הפנימית שאינה ניתנת לתצפית. גישה זו טוענת כי מה שאינו ניתן לתצפית מביא לכך שכל חוקר יגיע למסקנה שונה במחקרו אודות ההתנהגות ולכן אי אפשר  להסתמך על דווחים פנימיים וסובייקטיביים של הנחקרים. אם ברצוננו לעשות את התחום למדעי, אמר אבי הגישה John Watson   ג'ון ווטסון (1878-1959) מוטב להתמקד בהתנהגות הגלויה לעין. שימוש באינטרוספקציה, טען ווטסון, מביא באופן טבעי לתשובות ומסקנות סותרות, לא אחידות ולא מדעיות, משום שכל אדם חווה וחושב אחרת. 

את ממצאיו וגישתו הוא ביסס  על סמך מחקריהם של 2 דמויות בולטות:  פבלוב  (1834-1936) - חוקר רוסי  קפדן ודקדקן שחקר במעבדה את תופעת הריור אצל הכלבים והציג את אחד המחקרים המפורסמים אודות   ההתניה קלאסית. זוהי התנייה שבבסיסה עומדת התנהגות רפלקסיבית או אוטומטית. ותורנדייק  (1874-1949)  חוקר אמריקאי שהציג את ההתניה אופרנטית (אינסטרומנטלית). התניה שבבסיסה עומדת התנהגות רצונית ומכוונת (כמו דיבור או הליכה) ולא אוטומטית (כמו ריור). תהליכי ההתנייה, ובמיוחד ההתנייה הקלאסית, מסבירים,  על פי הגישה הבהביוריסטית , תופעות התנהגותיות רבות בחיי האדם.

התניה בבסיסה נועדה להגן עלינו, ואולם היא מהווה גם מקור לפסיכופתולוגיות.  במיוחד יש ביכולת ההתניה הקלאסית  להסביר פוביות, ובשל כך גם לסייע בהתגברות עליהן, שכן אם הדברים נלמדים - הרי שניתן לעשות למידה מחדש.

בין השאר נודעה גישה זו ככזו המסייעת בטיפול בפוביה וככזו אשר ביחד עם גישה קוגניטיבית עובדת גם בטיפול קצר מועד CBT. (כתב: גדעון מנדה)
 

גישה

קוגניטיבית

 

גישה קוגניטיבית היא גישה המאמינה כי יש להתייחס לתהליכי החשיבה ועיבוד המידע בכדי לסייע לאדם. 

במוחנו, כך על פי גישה זו,  מתקיימים תהליכים של קלט מידע, עיבוד מידע ופלט מידע, ואין להתעלם מתהליכים אלה אם ברצוננו לסייע לאדם, משום שדפוסי החשיבה משפיעים על ההתנהגות שלנו.

למעשה, מחזירה גישה זו את המבט פנימה אל האדם, ולא רק אל הסביבה כפי שטענו הבהביוריסטים. 

וולפגנג קוהלר 1887-1968 נחשב לאבי הגישה הקוגניטיבית. הוא ערך תצפיות באי טנריף, לאחר שנסע לשם לחופשה והסתקרן מעצם ההתבוננות בדרכי הפעולה של שימפנזים. הוא הציב בפניהם משימות  וצפה בדרכי הפתרון שלהם. תצפיותיו הביאו אותו להסיק כי הקופים הגיעו לפתרון הבעיות שהציג להם על ידי תובנה, כלומר על ידי תהליך עיבוד מידע שכלתני ולא על ידי ניסוי וטעייה כפי שטענו הבהביוריסטים.

מכאן ביקש קוהלר להסיק כי אל לנו להתעלם מיכולות עיבוד המידע כבעלות משקל חשוב בהתבוננותנו על העולם והתמודדתונו עימו.

פסיכותרפיה קוגניטיבית, לפיכך, מאמינה שדפוסי החשיבה משפיעים על ההתנהגות והפרעות רגשיות מקורן בדפוסי חשיבה מעוותים ולא מסתגלים. עיצוב קוגניטיבי מחדש מטרתו לשרש דפוסי חשיבה המביאים לקושי, ולהקנות במקומם דפוסים מסתגלים.

ניתוח לוגי, הישענות על נתונים ועובדות, מסירת מידע וקלט חדש ועבודה שכלתנית מילולית נמצאים בבסיס הגישה.

הגישות הקוגניטיבית והבהביוריסטית משלימות זו את זו ובמשותף הן מרכיבות את הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי CBT (כתב: גדעון מנדה)

 

 

מי אני

גדעון מנדה, בעל תואר שלישי D.Prof בפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי, מאוניברסיטת מידלסקס בבריטניה, גדעון בוגר ביה"ס לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית בלונדון NSPC, מטפל בגישה אקזיסטנציאליסטית, מרצה ומדריך בתחום.  מייסד שותף של איגוד ישראלי רב-תחומי לפסיכותרפיה, יושב הראש הנבחר של האיגוד האירופאי לטיפול אקזיסטנציאליסטי FETE. לקריאת מחקר הדוקטורט של גדעון מנדה ליחצו כאן. לעמוד הפייסבוק של גדעון מנדה ליחצו כאן. המידע המוצג באתר זה נכתב על ידי גדעון מנדה והוא אינפורמטיבי בלבד. אם אתם מצטטים מן הכתוב באתר, בבקשה ציינו את המקור ותנו קרדיט. גדעון מנדה c    

עדכונים אחרונים

"הכתיבה של ארווין יאלום מאוד נגישה. קשה לא להתחבר לדברים שהוא כותב עליהם", כך אמר ד"ר גדעון מנדה לעיתון "הארץ", בכתבה המסקרת את ספרם המשותף של ארווין יאלום וזוגתו מרלין, ספר אשר יצא לאור לאחרונה. הוא מוסיף כי "הפילוסופיה נתפסת הרבה פעמים כמשהו רחוק ולא נגיש. אבל אצל יאלום, זה לא נשאר במגדל השן."
ד"ר גדעון מנדה הינו ראש התוכנית לפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים. ארווין יאלום הוא אחת מדמויות המפתח בפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית. "מה שיפה בתפיסה של ארווין  יאלום הוא הנוכחות הבו־זמנית גם של ההיבט הפילוסופי, וגם ההיבט של כאן ועכשיו והרלוונטיות של היבט זה. זה מראה כמה החשיבה שלו גמישה".